הרחקת עו"ד לצמיתות מחברות בלשכת עו"ד בגין החזקה וניהול בתי בושת

השופט י' אלון:

1.        הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב מערער בפנינו על גזר הדין שהוטל על המשיב בהליכים המשמעתיים שהתנהלו נגדו - ולפיו הושעה לתקופה של עשר שנים מחברותו בלשכת עורכי הדין.

           לטענת המערער - דין היה שהמערער יורחק ויוצא לצמיתות מחברותו בלשכת עורכי הדין.

           המשיב הורשע, על פי הודאתו, בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב ("בית הדין המחוזי") בעבירות משמעת של מעשים הפוגעים  בכבוד המקצוע של עריכת דין - וזאת במעשים שיפורטו להלן:

           בהיותו חבר לשכת עורכי הדין, עסק  המשיב בהחזקתם וניהולם של שני בתי בושת בתל-אביב. את האחד (ברח' בן אביגדור) ניהל והפעיל בעצמו, את השני (ברח' בן יהודה) החזיק והפעיל בשותפות עם אחר.

           עיסוקו האמור התבטא בשכירת המקומות, שיפוצם והכשרתם לייעודם, גיוס והעסקת העובדות וניהול שוטף של העסק. את בית הבושת ברח' בן אביגדור הקים המשיב ביולי 2003.

           פעילותו בבית הבושת השני החלה, על פי הודעתו בחקירת המשטרה, בספטמבר 2003 ונמשכה לפחות עד ינואר 2004 (ר' שתי הודעותיו שהוגשו כק/2 וק/3 בהליכי בית הדין המחוזי).

           יצוין כי המשיב לא הועמד לדין בפלילים בשל המעשים האמורים.

2.        בגזר הדין של בית הדין המחוזי נחלקו הדעות, אב בית הדין היה בדעה כי יש להוציא המשיב לצמיתות מהלשכה, שכן: "הנאשם הוכיח במעשיו כי ספק אם הוא ראוי לשמש כעורך דין. בעבירות מסוג זה שעבר הנאשם יש לשים לב כי יש לשמור על רמתו, מעמדו וכבודו של מקצוע עריכת הדין ולהגן על הציבור בפני עורכי דין אשר הוכיחו ע"י התנהגות הנ"ל כי אין הם ראויים לאמון שניתן להם כעורכי דין...".

            שני חברי בית הדין האחרים מצאו להקל עימו ולהעמיד עונשו להשעיה של 10 שנים - כשנימוקיהם לקולא היו עברו הנקי של המשיב בפלילים ובעבירות משמעת, העובדה כי בעת ביצוע העבירות לא היה המשיב עורך דין פעיל, ותקופת הזמן הקצרה בהם נמשכו המעשים.

           הועד המחוזי ערער על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי - וגם בו נחלקו הדעות. לדעת הרוב - לא חרג גזר הדין קמא בקולתו ברמה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור המשמעתית.

           חברת בית הדין שבדעת המיעוט היתה בדעה כי המעשים שביצע המשיב "מעוררים שאט נפש ומעידים על כשל ערכי ומוסרי שורשי... מעשים כגון אלה דבק בהם קלון של ממש, קלון כלפי הנשים שהמערער נתן ידו לסרסרות בגופן..." לאור זאת סברה, כי היה מקום לקבל הערעור ולהורות על הוצאתו לצמיתות מהלשכה.

3.        הועד המחוזי טוען בפנינו כי החומרה והקלון במעשיו של המשיב - חייבו את המסקנה העונשית - בתחום המשמעתי - של הוצאתו לצמיתות מהלשכה.

           על פי הטענה, המדובר בהתנהגות מתמשכת שנמשכה מספר חודשים במהלכה עסק המשיב - בהיותו חבר לשכת עורכי הדין - בפעילות אינטנסיבית של עסקי זנות וניהול שני בתי בושת. אדם המבצע פעילות שכזאת - אינו עומד בסטנדרטים המינימאליים הנדרשים והמצופים מעורך דין.

           המשיב טוען לעומתו כי העונש המשמעתי שהוטל עליו הינו חמור ביותר, עשר שנות השעיה. הוא מפנה לנימוקי הקולא שהועלו בעמדת הרוב בבתי הדין המשמעתיים - הן לענין עברו הנקי מפלילים ומעבירות משמעת והן לעובדה שהמעשים נמשכו, לטענתו, תקופה של שלושה חודשים בלבד. הוא מוסיף וטוען, כי המקומות שהפעיל לא היו "בתי בושת" של ממש, אלא "מכוני עיסוי" שסיפקו שירותי הרפיה מינית ללקוחותיהם.

           עוד טען המשיב כי העבירות המשמעתיות שעבר לא קשורות למעילה או הפרת אמונים בתחום המקצוע של עריכת הדין אלא המדובר בפעילות חיצונית לכך לחלוטין.

4.        לדעתי, דין הערעור להתקבל - וזאת מתוך עיקרי הנימוקים שפורטו בדעות המיעוט של בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי.

           חברי בית הדין המחוזי שבדעת הרוב לא חלקו על שאט הנפש והקלון הרב הטבועים במהות מעשיו של המשיב. אולם, נימוקיהם שלא להורות על הוצאתו לצמיתות הסתמכו על ה"תקופה הקצרה" בה עסק המשיב במעשיו ועל עברו הנקי בפלילים ובמשמעת.

           שני נימוקים אלה אינם עומדים במבחן הביקורת. עיון בשתי ההודעות המפורטות שמסר המשיב לחוקרי המשטרה (הוגשו כק/2 וק/3) מלמד על  פעילותו האינטנסיבית בעסקי הזנות ובתי הבושת שהופעלו על ידו תקופה מצטברת של כחצי שנה.